היסטוריה קצרה של השטניזם: מהאשמה לדת מודרנית

ההיסטוריה של השטניזם מובנת לעיתים קרובות באופן שגוי. במשך חלק גדול מההיסטוריה האירופית, ״שטניזם״ לא היה דת שאנשים הצהירו על השתייכותם אליה, אלא האשמה שהופנתה כלפי כופרים, מכשפות ומכשפים, מי שנתפסו כזרים ואויבים רוחניים. רק בעת החדשה החל השטניזם להופיע כדרך דתית ופילוסופית מוצהרת. עבור שטניסטים תאיסטים, חשיבותה של ההיסטוריה הזאת אינה אקדמית בלבד: היא מסבירה כיצד עבר השטן משולי תאולוגיה עוינת אל מרכז מסורת חיה של התמסרות דתית.

שטניזם לפני השטניסטים: עידן ההאשמות

בתפיסה הנוצרית של ימי הביניים ושל ראשית העת החדשה, השטן נחשב ליריב רוחני ממשי. רשויות כנסייתיות, חוקרי שדים ואינקוויזיטורים טענו לעיתים קרובות שקבוצות מסוימות עובדות את השטן בסתר, כורתות איתו בריתות, משתתפות במפגשי מכשפות או הופכות טקסים נוצריים על פיהם. ההאשמות האלה שימשו לא פעם לגינוי אויבים, ולא לתיאור של קהילות דתיות ממשיות.

במשפטי המכשפות במאות החמש־עשרה עד השבע־עשרה, הנאשמים בכישוף הוצגו לעיתים קרובות כמשרתי השטן. ברוב המקרים, ספק רב אם הטענות האלה שיקפו עשייה ממשית. אבל ההאשמות יצרו אוצר מילים רב השפעה של בריתות, היפוך, טקס, חילול הקודש וקשר רוחני אסור. תנועות שטניות מאוחרות יותר ירשו את הדימויים האלה, פירשו אותם מחדש ולעיתים גם אימצו אותם לעצמן.

דמות השטן בספרות ובתורת הנסתר

במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, השטן החל להופיע בספרות ובמחשבה האזוטרית כדמות שחורגת מן המפלצת שמעוררת פחד נוצרי. סופרים ומשוררים הציגו אותו יותר ויותר כדמות של מרד, ידע, גאווה וגדולה טרגית. הדבר עוד לא יצר את השטניזם המודרני, אבל שינה את משמעותו הסמלית של השטן בתרבות המערב.

דמות השטן כמורד וכיריב בספרות הרומנטית סייעה להכין את הקרקע לפילוסופיות שטניות מאוחרות יותר. במקביל, התעוררות מחודשת של תורת הנסתר עודדה עניין בטקס, במאגיה, בידע נסתר ובמערכות רוחניות חלופיות. באווירה הזאת, חלק מהמחפשים החלו לראות בדימויים של יריבות ושל לוציפר לא רק רוע, אלא דרך לידע, לשינוי ולריבונות רוחנית.

עליית השטניזם המודרני

השטניזם המודרני המאורגן בלט בעיקר במאה העשרים. בשנת 1966 ייסד Anton Szandor LaVey את Church of Satan בסן פרנסיסקו, והציג את השטניזם כזהות דתית ופילוסופית שאנשים מאמצים במודע. שטניזם לה־ווייאני ראה בשטן בעיקר סמל לאינדיבידואליזם, לגופניות, לגאווה ולהתנגדות לצביעות, ולא אל שקיים בפועל.

להתפתחות הזאת הייתה חשיבות היסטורית, משום שהביאה את השטניזם אל המרחב הציבורי כזהות מוצהרת. עם זאת, היא גם ביססה פיצול מרכזי שנמשך עד היום: שטניזם סמלי או אתאיסטי מצד אחד, ושטניזם תאיסטי מצד אחר.

שטניזם תאיסטי ושטניזם אתאיסטי

שטניזם אתאיסטי רואה בשטן בדרך כלל מטפורה, ארכיטיפ, דמות ספרותית או סמל לחירות האדם. קבוצות כמו Church of Satan ו־The Satanic Temple עיצבו חלק גדול מהדיון הציבורי בשטניזם, אבל אינן עובדות את השטן כישות אלוהית שקיימת בפועל.

שטניזם תאיסטי הולך בדרך אחרת. הוא מכיר בשטן כאל ממשי וחי, בעל נוכחות מקודשת, שראוי ליראת כבוד, לזימון, להתמסרות ולהתייחדות רוחנית. ההבחנה הזאת משנה את טבעה של הדת כולה. בשטניזם תאיסטי, הטקס אינו רק דרמה סמלית, והתפילה אינה תיאטרון פסיכולוגי. ההתמסרות מופנית לנוכחות אלוהית ממשית.

הבהלה מפני השטניזם ואי־ההבנה הציבורית

בשלהי המאה העשרים התחדש הפחד משטניזם במהלך הבהלה מפניו בשנות השמונים והתשעים של אותה מאה. אמצעי התקשורת, שמועות וחרדה מוסרית הולידו טענות נפוצות על פשיעה וקנוניות שטניות נסתרות. ההאשמות האלה חזרו על דפוסים ישנים של דמוניזציה, שבהם הפחד משטניזם גילה לעיתים יותר על חרדות החברה מאשר על הדת השטנית עצמה.

עבור שטניסטים רציניים, התקופה הזאת חיזקה את הצורך בבהירות. שטניזם אינו תנועה אחת, ואי אפשר להבין אותו דרך סנסציוניות. יש שטניסטים אתאיסטים, יש מי שגישתם פילוסופית, יש מי שעוסקים בפוליטיקה או באקטיביזם, ואחרים, ובהם שטניסטים תאיסטים, מתמסרים לדרכם ורואים בה דת במלוא מובן המילה.

שטניזם תאיסטי מודרני כדת חיה

השטניזם התאיסטי המודרני ממשיך את המעבר מהאשמה לדת שמגדירה את עצמה. במקום לקבל את דמות השטן העוינת שהטילה המסורת הנוצרית, שטניסטים תאיסטים פונים אליו ישירות דרך פולחן, התבוננות, לימוד ועשייה ממושמעת.

הכנסייה השטנית העליונה רואה בשטן נוכחות אלוהית אמיתית, ולא מטפורה, קישוט ספרותי או סמל פוליטי. האמונה הזאת מושרשת בהתמסרות, בריבונות רוחנית, בחקירה מטפיזית ובחוויה דתית ישירה. מטרתה אינה לזעזע, למרוד לשם המרד או להציג מופע תרבותי. מטרתה היא התייחדות עם השטן וטיפוח חיים רוחניים רציניים.

טקס, התמסרות ועשייה מטפיזית

בלב השטניזם התאיסטי עומדת העשייה. תפילה, מדיטציה, זימון, לימוד וטקס יוצרים את המסגרת שבה מעמיקים את המודעות לנוכחות השטן. אלה אינן מחוות ריקות. הן דרכים לפתח תשומת לב, יראת כבוד ושינוי, וליצור קשר עם המקודש.

זימון מאפשר לפנות אל השטן בכוונה וביראת כבוד. ההתמסרות יוצרת קצב קבוע של פולחן. הלימוד מעניק לתודעה משמעת ועומק. הטקס יוצר סדר מקודש שמפריד בין העשייה הרוחנית להרגלים היומיומיים. יחד, המעשים האלה יוצרים את יסודותיה של אמונה שטנית חיה.

ההיסטוריה של השטניזם היא סיפורו של שם שמשמעותו השתנתה: מהאשמה, לסמל, לדת מוצהרת, ולבסוף, עבור השטניסט התאיסטי, להתמסרות מקודשת.

נושאים מרכזיים בהיסטוריה של השטניזם

• מבחינה היסטורית, השטניזם החל כהאשמה, לפני שנעשה לזהות שאנשים הצהירו עליה בעצמם.
• חקר השדים בימי הביניים ובראשית העת החדשה עיצב את השפה שמסורות שטניות מאוחרות יותר ירשו.
• הספרות ותורת הנסתר סייעו להציג את השטן מחדש כדמות של מרד, ידע ועוצמה רוחנית.
• השטניזם המודרני המאורגן נעשה גלוי לציבור במאה העשרים.
• שטניזם תאיסטי נבדל משטניזם אתאיסטי בכך שהוא מכיר בשטן כישות אלוהית ממשית.
• התמסרות, זימון, טקס ולימוד מטפיזי מגדירים את הדרך השטנית התאיסטית.

שאלות נפוצות

האם שטניזם היה קיים בימי הביניים?

לא במובן המודרני והמאורגן. בימי הביניים ובראשית העת החדשה, שטניזם היה בדרך כלל האשמה שהפנו רשויות נוצריות כלפי כופרים, מכשפות ומכשפים ומי שנתפסו כזרים. השטניזם המודרני כתנועה דתית או פילוסופית שמצהירה על זהותה התפתח הרבה יותר מאוחר.

מה ההבדל בין שטניזם תאיסטי לשטניזם אתאיסטי?

שטניזם תאיסטי מכיר בשטן כישות אלוהית ממשית שראויה לפולחן, לזימון ולהתייחדות. שטניזם אתאיסטי רואה בשטן בדרך כלל סמל לאינדיבידואליזם, למרד, לתבונה או לחירות אישית, ולא אל שקיים בפועל.

האם שטניזם תאיסטי הוא פוליטי?

שטניזם תאיסטי הוא בראש ובראשונה דרך דתית ורוחנית. לאנשים שהולכים בה עשויות להיות דעות פוליטיות אישיות, אבל הדרך עצמה מתמקדת בהתמסרות, בטקס, בלימוד, בעשייה מטפיזית ובקשר עם השטן.

למה ההיסטוריה חשובה לשטניסטים?

ההיסטוריה עוזרת להבחין בין מציאות לפחד, להאשמה ולסנסציוניות. היא מראה כיצד עבר השטניזם ממיתוס עוין לזהות שאנשים מאמצים במודע, וכיצד שטניסטים תאיסטים ממשיכים כיום את ההתפתחות הזאת באמצעות פולחן כן ועשייה ממושמעת.

Ave Satanas.