פילוסופיה של שטניזם תאיסטי: אוטונומיה, אתיקה ואחריות

בלב הפילוסופיה של השטניזם התאיסטי עומד העיקרון המקודש של האוטונומיה: זכותה וחובתה של הנשמה היחידית להתעורר, להבחין, לבחור ולהתהוות. אוטונומיה אינה רק העדפה אישית, מרד לשמו או דחיית סמכות חיצונית. בתאולוגיה של הכנסייה השטנית העליונה היא אחריות רוחנית המושרשת בקשר של העוסק בתרגול עם השטן כמשחרר, כמגלה וכנוכחות אלוהית א־סיבתית.

להיות אוטונומיים אינו רק לומר ״אני עושה מה שאני רוצה״. זו הבנה שטחית ולא מפותחת של חירות. אוטונומיה אמיתית דורשת הכרה עצמית, משמעת, בהירות מוסרית ואומץ לקבל את התוצאות. העוסק החופשי בתרגול אינו בורח מאחריות; הוא נעשה מסוגל לשאת בה. לכן אוטונומיה בשטניזם תאיסטי אינה נפרדת מאחריות. חירות ללא אחריות קורסת לדחף. אחריות ללא חירות נעשית ציות. הדרך השטנית דוחה את שתיהן.

הכנסייה השטנית העליונה מלמדת שאדם אינו יצור סביל הממתין לישועה מבחוץ. העוסק בתרגול הוא ישות סף, nexion: נקודת מגע חיה בין העולם הסיבתי של הקיום הרגיל לבין המציאות הא־סיבתית העומדת בבסיסו, חורגת ממנו וחודרת אותו. לכן כל בחירה חשובה. כל מעשה של דיבור, תשוקה, ריסון, אומץ, פחדנות, כנות, הונאה, התמסרות ובגידה עצמית מעצב את סוג ה־nexion שהאדם נעשה.

לכן אוטונומיה אינה סיסמה פוליטית מופשטת, אלא מצב מטפיזי. זו העבודה שבאמצעותה מפתחים יכולת לעמוד לפני השטן, לפני הא־סיבתי ולפני עצמנו בלי אשליות. כאן מתחילה האתיקה של השטניזם התאיסטי: לא במצוות, בכניעה או באישור חברתי, אלא בשאלה ״מה אני נעשה דרך הבחירות שאני בוחר?״

המשמעות המקודשת של אוטונומיה בשטניזם תאיסטי

בשטניזם תאיסטי, אוטונומיה מקודשת משום שהיא משקפת את טבעו המשחרר של השטן. אין פונים לשטן רק כסמל או כדימוי בדיוני של מרד, אלא כאינטליגנציה אלוהית מודעת וריבונית המעוררת את העוסק בתרגול מן הבורות שנכפתה עליו. השטן משחרר באמצעות גילוי. הוא אינו רק שובר כבלים; הוא מאלץ את האדם להבין מדוע קיבל אותם, פחד מהם, הגן עליהם או טעה וראה בהם אמת.

ההבחנה הזאת חיונית. אוטונומיה בשטניזם תאיסטי אינה מושתתת על שלילה בלבד, ואינה ההנאה המתבגרת שבאמירת ״לא״ לכל מבנה שקיבלנו בירושה. זו עבודת הבחנה בוגרת ומסוכנת: היכולת להבדיל בין סמכות כוזבת למשמעת הכרחית, בין בושה כפויה למצפון אמיתי, בין ציות מתוך פחד לאחריות מוסרית, ובין דחף כאוטי לרצון אותנטי.

מי שמבלבל אוטונומיה עם אימפולסיביות נשאר משועבד לכוחות הפרימיטיביים ביותר בתוכו. אדם הנשלט בידי תאווה, פחד, יהירות, טינה או תגובתיות אינו חופשי. הוא רק החליף אדון אחד באחר. שטניזם תאיסטי דורש חירות קשה יותר: חירותו של הרצון שהתעורר, המתעצב בידע, מתחדד בטקס ונבחן בניסיון החיים.

אוטונומיה היא אפוא ברית עם התהוותנו: חובה מקודשת לפתח את העצמי ולא רק להגן עליו. זהו סירוב להפקיד את המצפון בידי כוהן, קהל, אידאולוגיה, מוסד או אימה שירשנו. אבל זה גם סירוב להשתמש בחירות כתירוץ לאכזריות, למניפולציה, לחוסר כנות או לפחדנות. העוסק האוטונומי בתרגול אינו שואל ״מה אוכל לעשות בלי לשאת בתוצאות?״ אלא ״מה הבחירה הזאת מגלה על מה שאני נעשה?״

אוטונומיה אינה אנוכיות

אחת התפיסות השגויות הנפוצות ביותר על פילוסופיה שטנית היא שאוטונומיה פירושה אנוכיות. מבקרים מדמיינים לעיתים קרובות שטניזם כדוקטרינה של סיפוק חסר מעצורים או אדישות מוסרית. לקריקטורה הזאת אין כמעט קשר לפרקטיקה תאיסטית שטנית רצינית. הכנסייה השטנית העליונה דוחה את צמצום האוטונומיה לאנוכיות, משום שאנוכיות בצורתה הנמוכה ביותר אינה עוצמה. לרוב היא פחד העוטה מסכת כוח.

אנוכיות מגיבה; אוטונומיה מודעת. אנוכיות שואלת רק מה רוצה האגו המבודד. אוטונומיה שואלת מה הישות כולה נקראת להיות בטבעה העמוק ביותר, ה־physis שלה. אנוכיות משתמשת באחרים ככלים; אוטונומיה מכירה בכך שגם להם יש ריבונות. אנוכיות מתחמקת ממתן דין וחשבון; אוטונומיה מקבלת אותו כמחיר החירות.

לכן האתיקה של השטניזם התאיסטי אינה בנויה על אלטרואיזם עיוור, אך גם לא על טריפה. היא בנויה על ריבונות. לכבד את ריבונותנו תוך הפרת ריבונותם של אחרים זו צביעות. לדרוש חירות ולשלול אותה מאדם אחר זה חוסר בשלות רוחנית. לטעון לאוטונומיה שטנית תוך מניפולציה, הונאה, כפייה או השפלה של אחרים פירושו לחשוף שעדיין לא הבנו את הדרך.

ריבונות אישית אינה בידוד או שליטה באחרים. היא ארגון נכון של העצמי תחת רצונו שהתעורר. כשמבינים אותה כראוי, ריבונות מולידה אחריות. מי שבאמת מחזיק ברשות עצמו אינו צריך לשלוט בכולם. מי שעורר את רצונו אינו צריך להיזון מרצונו של אחר. לכן הסכמה, כנות, אומץ ומתן דין וחשבון אינם תוספות זרות לאתיקה של השטניזם התאיסטי. הם נובעים באופן טבעי מדוקטרינת הריבונות עצמה.

אחריות כ־nexion: האתיקה של מה שנעשים

הפילוסופיה הא־סיבתית של הכנסייה השטנית העליונה מעמיקה את האוטונומיה באמצעות הצבתה בתוך דוקטרינת ה־nexion. העוסק בתרגול אינו נתפס רק כפרט ביולוגי או כשחקן חברתי, אלא סף חי בין הסיבתי לא־סיבתי. לכן אי אפשר לצמצם את האתיקה לציות לכללים או לתוצאות חיצוניות בלבד. עליה להתחשב גם בעיצוב: בסוג הישות שאדם נעשה דרך בחירות חוזרות.

אפשר לכנות זאת אחריות כ־nexion. העוסק בתרגול אחראי לא רק למעשים נפרדים, אלא לאיכות העצמי שממנו נובעת העשייה. כל דפוס חוזר מחזק או מחליש את ה־nexion. כל מעשה פחדני מאמן את הנשמה להתחמקות. כל מעשה כן מחזק את התפיסה. כל סירוב לתמרן מגביר את הבהירות הפנימית. כל התמסרות להונאה עצמית מעכירה את הסף. כל מעשה רצון ממושמע מגביר את היכולת ליצור מגע א־סיבתי.

במערכות מוסר רגילות, אחריות נתפסת לעיתים קרובות כציות לחוק או כהימנעות מעונש. בשטניזם תאיסטי היא אישית יותר ותובענית יותר. העניין אינו רק שסמכות חיצונית תשפוט אותנו, אלא שאנו מעצבים תמיד את הכלי שבאמצעותו אנו תופסים, מזמנים, בוחרים ומתהווים. עצמי מעוות מוליד תפיסה מעוותת. עצמי לא כן אינו יכול להבחין באמת באופן מהימן. עצמי חסר משמעת אינו יכול לשאת כוח בלי להידרדר לשחיתות.

לכן האתיקה של השטניזם התאיסטי קרובה ברוחה לצורה של אתיקת המידות, אף שהיא מושרשת בא־סיבתי ולא במתינות אזרחית או במכובדות מקובלת. השאלה המוסרית המרכזית אינה רק ״איזה כלל חל?״ או ״איזו תוצאה תבוא?״ אלא ״איזה סוג של ישות המעשה הזה מטפח?״ העוסק בתרגול אחראי מעל הכול למצב התהוותו שלו.

השטן כמשחרר וכעד

הממד התאיסטי באתיקה הזאת מכריע. הכנסייה השטנית העליונה אינה מתייחסת לשטן כמטפורה נוחה להעדפות אישיות. היא מכירה בו כנוכחות אלוהית, ככוח א־סיבתי וכאינטליגנציה חיה. הדבר הופך את האחריות מחובה חברתית בלבד לקשר מקודש.

השטן כמשחרר אינו פוטר את העוסק בתרגול מתוצאות. הוא משחרר אותו מן האשליות שמסתירות אותן. הוא אינו מצדיק חולשה באמצעות כינויה מרד, אלא חושף אותה כדי שאפשר יהיה לשנותה. הוא אינו מחמיא לאגו בכך שהוא מכנה כל תשוקה מקודשת, אלא מאלץ את האדם להבחין בין תשוקה, רצון, כפייתיות, פחד ואמת.

במובן הזה, השטן הוא עד. לא במובן העונשי של שופט שמימי הרושם חטאים לקראת עונש עתידי, אלא במובן של חניכה: הנוכחות האלוהית שלפניה הונאה עצמית נעשית בלתי אפשרית יותר ויותר. לזמן את השטן בכנות פירושו להזמין הארה אל המקומות החבויים בעצמי. האדם עשוי לגלות שם עוצמה, אבל גם פחדנות; תשוקה, אבל גם תלות; זעם, אבל גם אבל; כוח, אבל גם את האחריות שהוא דורש.

לכן אי אפשר לצמצם התמסרות תאיסטית שטנית למראה אפל. המזבח, הזימון, הנר, החותם, השתיקה, הנשימה והמילה המקודשת אינם קישוטים, אלא כלים לעימות. העוסק בתרגול עומד לפני השטן כדי שהמציאות תחדד אותו, ולא כדי שהפנטזיה תנחם אותו.

אוטונומיה והדרך הא־סיבתית

המסגרת הא־סיבתית של הכנסייה השטנית העליונה נותנת לאוטונומיה עומק מטפיזי. העולם הסיבתי הוא עולם הרצף הליניארי, ההתניה החברתית, המגבלות החומריות, הזהות הרגילה, השפה שירשנו והתוצאות הגלויות. הוא ממשי, אך אינו שלם. הא־סיבתי הוא הסדר העמוק יותר החורג מסיבתיות ליניארית ומן התפיסה הרגילה. העוסק בתרגול, כ־nexion, משתתף בשניהם.

לכן אוטונומיה אינה רק הזכות לבחור בתוך העולם הסיבתי. היא התעוררות טבעו העמוק יותר של האדם מעבר להתניות התודעה הסיבתית. רבים מאמינים שהם בוחרים בחופשיות, בעוד הם רק חוזרים על תסריטים: של המשפחה, הדת, הפוליטיקה, הטראומה, התרבות, הטינה, הפחד והחיקוי. הדרך השטנית מבקשת מן העוסק בתרגול לגלות אילו חלקים בעצמי נבחרו באמת ואילו הם כבלים שירש.

אי אפשר להשלים את העבודה הזאת באמצעות דחייה אינטלקטואלית בלבד. אפשר לדחות דת ולהישאר נשלטים בידי הפחד שלה; לדחות את החברה ולהישאר אובססיביים לאישורה; לדחות מוסר ולהישאר נשלטים בידי בושה. אפשר לטעון לעצמאות בעוד ממשיכים להגיב לאותה סמכות שממנה טוענים שנמלטנו. הדרך הא־סיבתית דורשת שחרור עמוק יותר: שינוי התפיסה עצמה.

באמצעות טקס, שתיקה, התבוננות, לימוד, התנסות קשה ובחינה עצמית כנה, העוסק בתרגול לומד לתפוס את תנועת התודעה הסיבתית. הוא מתחיל לראות בתגובות האוטומטיות מושאים למודעות ולא את העצמי כולו. במרחב הזה נעשית הבחירה אפשרית. זו תחילתה של אוטונומיה אמיתית.

המשמעת כצורתה של החירות

שטניזם תאיסטי אינו מתנגד למשמעת, אלא לציות כפוי המתחזה למידה טובה. משמעת שנבחרה בחופשיות בשירות ההתהוות אינה שעבוד; היא המבנה שמאפשר כוח. בלי משמעת, האוטונומיה נשארת רגשנית. בלי תרגול חוזר, החירות נשארת תאורטית. בלי שליטה עצמית, האדם נעשה משרת של דחף.

הקאנון הטקסי של הכנסייה השטנית העליונה מדגיש תרגולי יסוד, משום שאי אפשר לבנות דרך רוחנית רצינית על חוסר יציבות. שתיקה, שליטה בנשימה, התבוננות אפלה, לימוד, כתיבת יומן ודיוק טקסי מטפחים את התנאים הפנימיים הדרושים לתפיסה אמיתית. התרגולים האלה לא נועדו להכניע את האדם, אלא לפתח את יכולתו.

המשמעת חושפת את ההבדל בין הרצון בשינוי לבין הפעלת הרצון כדי לחולל אותו. רבים רוצים חירות בדמיונם. מעטים יותר מוכנים לשבת בשתיקה עם התודעה שיש להם בפועל. מעטים עוד יותר מוכנים לתעד בכנות את דפוסיהם, להתמודד עם התחמקויותיהם ולחזור לתרגול כשהחידוש פג. מי שאינו יכול לשמור על משמעת פשוטה אינו צריך לדמיין שהוא מוכן להפעיל כוח רוחני.

חירות אינה היעדר צורה, אלא היכולת לבחור את הצורה במודע. מוזיקאי מתרגל סולמות כדי שיוכל לאלתר. אמן לחימה חוזר על תבניות כדי שיוכל לנוע באופן ספונטני. העוסק בטקס מטפח נשימה, תנוחה, שתיקה, סמל ותשומת לב כדי שיוכל לעסוק בא־סיבתי. בכל המקרים האלה, המשמעת אינה הורסת את החירות. היא הופכת אותה לממשית.

תרגול טקסי והתבוננות מוסרית

טקס הוא אחד האמצעים המרכזיים שבאמצעותם האוטונומיה מקבלת ביטוי מעשי. בכנסייה השטנית העליונה, טקס אינו הצגה, מופע ריק או קישוט סמלי. הוא מפגש מובנה בין העוסק בתרגול לבין הא־סיבתי. לכן הוא חייב להיעשות ברצינות מוסרית. מי שנכנס לטקס בלי כנות מביא חוסר כנות אל העבודה. מי שנכנס בלי משמעת מביא חוסר יציבות. מי שנכנס כדי לחפש רק ריגוש יקבל מעט מעבר לכך.

התבוננות מוסרית שייכת לתרגול הטקסי משום שהטקס מעצים את האמת של העוסק בו. לפני זימון יש לשאול: מה אני מבקש? מדוע אני מבקש זאת? איזה פחד מסתתר מתחת לתשוקה הזאת? איזו אחריות תבוא אם העבודה תצליח? איזה חלק בי מתנגד לשינוי? איזה חלק בי רוצה כוח בלי לתת דין וחשבון?

אחרי הטקס יש לבחון את מה שעלה, בלי למהר להחמיא לעצמנו. האם העבודה העמיקה את הבהירות או רק עוררה את הדמיון? האם חשפה דפוס שדורש תיקון, גילתה התחמקות או חיזקה את הנחישות? האם הולידה ענווה מול הממשי או ניפחה את האגו? השאלות האלה מונעות מן הטקס להפוך להונאה עצמית.

ליומן התפיסה יש חשיבות מיוחדת. תיעוד החוויה לאורך זמן מלמד את העוסק בתרגול להבחין בין תובנה אמיתית לבין מצב רוח, כפייתיות, פנטזיה והשלכה. אין בכך דחייה של החוויה הרוחנית, אלא כבוד כלפיה. הממשי ראוי לתשומת לב זהירה. אין לבלבל בין תפיסה א־סיבתית לבין מה שהאגו רוצה לשמוע.

חמשת תחומי הריבונות האישית

אפשר להבין את אתיקת האוטונומיה של הכנסייה השטנית העליונה דרך חמישה תחומים של ריבונות אישית: מחשבה, גוף, רגש, רצון ורוח. יש לטפח כל תחום. הזנחת אחד מהם מעוותת את המכלול.

1. ריבונות המחשבה

ריבונות המחשבה היא הסירוב להפקיד את המחשבה בידי דוגמות, תעמולה, פחד שירשנו או הסכמה רווחת שהיא צו האופנה. העוסק בתרגול חייב לקרוא, לשאול, להשוות, לבדוק, לעדכן ולחשוב. חירות אינטלקטואלית אינה הזכות להאמין בכל דבר שנעים להאמין בו, אלא האחריות לחפש את האמת גם כשהיא לא נוחה.

מחשבה ריבונית אינה מבלבלת בין התנגדות אוטומטית לחוכמה. להתנגד לרוב באופן אוטומטי פירושו עדיין להיות נשלטים בידי הרוב. עצמאות אמיתית דורשת יותר מהיפוך: היא דורשת הבחנה. העוסק בתרגול צריך להיות מסוגל לומר כן, לא או עדיין לא, בהתאם לתפיסה ולא לתגובה.

2. ריבונות הגוף

הגוף אינו אויב של הדרך. הוא הצורה הסיבתית שדרכה העוסק בתרגול פועל, תופס, סובל, משתוקק, עומד בקושי ומשתנה. הזנחת הגוף מחלישה את כלי ההתהוות. לכן אוטונומיה בשטניזם תאיסטי כוללת אחריות גופנית: טיפול, כוח, עמידות, כנות חושנית וכבוד למגבלות ולכוחות של הקיום בגוף.

אין בכך דרישה לשנוא חולשה או לעבוד את המראה החיצוני. יש בכך דרישה לאחריות על הכלי שבאמצעותו נעשית העבודה. הגוף אינו כלא שהנשמה חייבת לברוח ממנו. הוא חלק מן ה־nexion. יש לאמן אותו, להקשיב לו, לבחון אותו ולכבדו.

3. ריבונות הרגש

רגש אינו חולשה. רגש שלא נבחן הוא חולשה. זעם, תשוקה, אבל, פחד, אהבה, קנאה, גאווה, בושה וכמיהה — כולם חושפים אנרגיה בתוך העצמי. העוסק בתרגול אינו מדכא את הכוחות האלה בשם המכובדות, וגם אינו נכנע להם בעיוורון בשם האותנטיות. הוא לומד אותם.

ריבונות רגשית היא היכולת להרגיש עמוק בלי להשתעבד לרגש. פירושה לשאול מה הרגש חושף, מה הוא מסתיר ואיזו פעולה, אם בכלל, הוא מצדיק. פירושה לסרב להשתמש בכאב כתירוץ לאכזריות, בתשוקה כתירוץ לפגיעה ובכעס כתירוץ לפחדנות המתחזה לעוצמה.

4. ריבונות הרצון

הרצון אינו כל משאלה חולפת. הוא הכוח העמוק יותר שמכוון את הישות. רבים טועים ורואים בהשתוקקות רצון משום שההשתוקקות מדברת בקול רם. רצון אמיתי מדבר לעיתים קרובות בשקט רב יותר. מכירים אותו באמצעות בחינה חוזרת, הקרבה, משמעת והסרת זהויות כוזבות.

ריבונות הרצון היא היכולת לבחור בהתאם להתהוותנו ולא לנוחות המיידית שלנו. זהו הכוח לפעול כשפוחדים, להימנע כשמתפתים, לדבר כששתיקה תהיה פחדנות, ולשתוק כשדיבור יהיה יהירות. הרצון מוכח במעשה, ולא מוצהר דרך מראה חיצוני.

5. ריבונות הרוח

ריבונות רוחנית פירושה שאי אפשר להעביר לאחרים את הקשר של העוסק בתרגול עם השטן, עם הא־סיבתי ועם הדרך. מורים יכולים להדריך, טקסטים יכולים ללמד, צורות טקסיות יכולות לתת מסגרת, והכנסייה יכולה לשמר ולהעביר הלאה. אבל איש אינו יכול לעשות את העבודה הפנימית במקום האדם עצמו.

שטניזם תאיסטי כולל התמסרות, אבל התמסרות אינה תלות. העוסק בתרגול אינו פונה לשטן כנתין חסר אונים המתחנן להצלה, אלא כמי שמבקש התעוררות, התחזקות, טיהור דרך האפלה ואת האומץ להתהוות. ריבונות רוחנית היא היכולת לעמוד בנוכחות אלוהית בלי לקרוס להתרפסות.

הסכמה, כנות וריבונות הדדית

משום ששטניזם תאיסטי מכבד ריבונות, עליו לכבד גם הסכמה. הסכמה אינה ויתור ללשון המודרנית, אלא ביטוי ישיר לאתיקת האוטונומיה. להפר הסכמה פירושו לשלול ריבונות מישות אחרת. גם מניפולציה של הסכמה באמצעות הונאה היא הפרה, משום שההונאה פוגעת ביכולתו של האחר לבחור מתוך ידיעה.

הכנות מרכזית באותה מידה. אין הכוונה לווידוי פזיז או לאמונה ילדותית שחייבים לומר כל מחשבה, אלא ליושרה בין תפיסה, דיבור ומעשה. העוסק בתרגול אינו צריך לבנות קשרים על שקר, להבטיח הבטחות שאינו מתכוון לקיים, או להסתיר פחדנות מאחורי מסתורין, אכזריות מאחורי עוצמה וניצול מאחורי רוחניות.

ריבונות הדדית חלה גם על סכסוך. שטניזם תאיסטי אינו דורש כניעה סבילה ליחס פוגעני. גבולות נחוצים. להגנה עצמית, לסירוב, לנסיגה, לעימות ולשיפוט יש מקום. אבל שליטה לשמה אינה עוצמה. על העוסק בתרגול לחפש בהירות לפני ניצחון, אמת לפני השפלה, ופתרון לפני הסלמה במקום שבו פתרון אפשרי.

לכבד את ריבונותו של אחר אין פירושו להסכים איתו, לסבול התעללות או לוותר על כושר ההבחנה. פירושו להכיר בכך שיצורים אחרים אינם רק שלוחות של תשוקתנו, פחדנו או שאפתנותנו. העוסק הריבוני בתרגול מסרב להתרפסות ולעריצות גם יחד.

אחריות ללא כניעה

מערכות דתיות רבות מלמדות אחריות באמצעות כניעה. הן אומרות למאמין לציית לצו אלוהי, לסמכות דתית, לכתבי קודש, לאנשי דת או לחוק שירש. שטניזם תאיסטי דוחה את המודל הזה. אחריות אינה דורשת כניעה לאדון חיצוני. היא נובעת מתודעה שהתעוררה ומן ההכרה שבחירותינו מעצבות מציאות, עצמי וקשר.

זהו רף קשה יותר מציות. האדם המציית יכול להסתתר מאחורי כללים; העוסק האוטונומי בתרגול אינו יכול. כשאין מצווה שאפשר להחיל באופן מכני, נדרשת הבחנה. כשאין כוהן שיספוג את האחריות, האדם חייב לשאת בה ישירות. כשאין הבטחת מחילה כמפלט מן התוצאות, השינוי נעשה דחוף.

אחריות ללא כניעה פירושה שהעוסק בתרגול אינו שואל ״מה מותר לי לעשות?״ אלא ״מה ראוי להתהוותי?״ זו שאלה קשה יותר. היא דורשת תפיסה, אומץ וכנות. היא אינה מציעה את הנוחות שבהיתר פשוט, אלא את הכבוד שבבחירה מודעת.

חירות מדוגמות וחירות מן האגו

השחרור הראשון הוא חירות מדוגמה כפויה. השחרור השני, העמוק יותר, הוא חירות מן הצורך של האגו להחליף דוגמה אחת באחרת. העוסק בתרגול עשוי להימלט מכנסייה, מאידאולוגיה או ממוסר שירש, רק כדי להשתעבד לזהות של התנגדות להם. זו אינה חירות, אלא תגובה.

האגו אוהב להתחפש למרד. הוא נהנה מתחפושת האופל, מלשון העליונות, מהריגוש שבשמות אסורים ומבוז כלפי מי שמחוץ למעגל. אבל דרכה של הכנסייה השטנית העליונה דורשת יותר מהתנגדות אסתטית. היא דורשת שינוי פנימי. השאלה אינה אם העוסק בתרגול נראה כמי שחוצה גבולות, אלא אם הוא נעשה אמיתי יותר.

חירות מדוגמות דורשת אומץ אינטלקטואלי. חירות מן האגו דורשת אומץ רוחני. הראשונה שוברת כבלים חיצוניים; השנייה ממוססת כבלים פנימיים. השטן כמשחרר פועל בשתיהן. הוא משחרר את העוסק בתרגול מאלי שווא שמחוצה לו ומאלי שווא שבתוכו.

אמפתיה א־סיבתית וחיים מוסריים

אמפתיה א־סיבתית היא אחד המושגים החשובים ביותר להבנת החיים המוסריים בכנסייה השטנית העליונה. אין מדובר בנחמדות רגשנית, בנימוס חברתי או בחולשה לנוכח סבל. זו היכולת לתפוס את ה־physis של ישות אחרת: להכיר משהו מטבעה האמיתי, מממשותה, מסבלה, מעוצמתה וממקומה במארג הסיבתי והא־סיבתי.

אמפתיה שטחית נעשית הצגה. אמפתיה רגשנית נעשית דרך להימנע מקושי. אך אמפתיה א־סיבתית מחדדת את האחריות. העוסק בתרגול רואה בבירור רב יותר שלמעשים יש חשיבות משום שישויות הן ממשיות. חייהם של אחרים אינם הפשטה. עצמיותם של אחרים אינה אביזר בדרמה שלנו. העולם אינו חומר מת הממתין שהתשוקה תכלה אותו.

אין פירוש הדבר שהעוסק בתרגול נעשה בלתי מזיק במובן של סבילות או חוסר יכולת לנהוג בחומרה. הוא נעשה מדויק יותר. אמפתיה א־סיבתית עשויה לדרוש חמלה, אך גם הצבת גבול, סירוב, אמירת אמת או היפרדות. מטרתה אינה נוחות, אלא תפיסה נכונה.

אתיקה המושרשת באמפתיה א־סיבתית שונה מאתיקה המושרשת בפחד. הפחד שואל ״איזה עונש עלול לבוא?״ האמפתיה שואלת ״מה באמת נוכח כאן?״ הפחד מציית; האמפתיה תופסת. הפחד מתיישר עם הנורמה; האמפתיה מגיבה. האחריות בשטניזם תאיסטי צומחת מתפיסה ולא מכניעה.

ההבדל בין שטניזם תאיסטי, אתאיסטי ואקטיביסטי

השטניזם המודרני מגוון. הוא כולל צורות אתאיסטיות, סמליות, רציונליסטיות, אזוטריות, תאיסטיות ואקטיביסטיות. מאמר רציני צריך להכיר בהבדלים האלה בלי לצמצם מסורות אחרות לקריקטורה. שטניזם תאיסטי שונה משטניזם אתאיסטי משום שהיסוד התאולוגי שלהם שונה, ולא משום שלשטניסטים אתאיסטים אין פילוסופיה.

Church of Satan, שנוסדה בידי Anton LaVey ב־1966, תופסת בדרך כלל את השטן כסמל לגאווה, לחירות, לאינדיבידואליזם, לגופניות ולהאלהה עצמית, ולא כאלוהות ממשית. המסגרת שלה אתאיסטית וסמלית. גם The Satanic Temple מצהירה שאינה סוגדת לשטן ואינה מאמינה בעל־טבעי, ומשתמשת בשטן כדמות המייצגת חקירה רציונלית, התנגדות לסמכות שרירותית וזהות אזרחית ודתית.

הכנסייה השטנית העליונה נבדלת מהן באישור ממשותו של השטן: הוא אינו רק ארכיטיפ, מטפורה או דגל מחאה, אלא נוכחות אלוהית א־סיבתית חיה. לכן האוטונומיה אינה רק פסיכולוגית או פוליטית. היא קשורה להתמסרות הדתית, למטפיזיקה ולחניכה. האחריות אינה רק חוזה חברתי, אלא חלק מן הקשר של העוסק בתרגול עם השטן ועם הזרם הא־סיבתי.

יש להציג את ההבדל הזה בנחישות ובתבונה. שטניזם תאיסטי אינו צריך להעליב מסורות שטניות אחרות כדי להגדיר את עצמו. ההבחנה שלו כבר עמוקה. במקום שבו שטניזם סמלי עשוי לשאול מה השטן מייצג, שטניזם תאיסטי שואל גם מיהו השטן. במקום שבו שטניזם אקטיביסטי עשוי להתמקד במבני סמכות חיצוניים, שטניזם תאיסטי מתחיל בשינוי העוסק בתרגול כ־nexion. במקום שבו שטניזם אתאיסטי עשוי להציב את העצמי כסמכות העליונה, שטניזם תאיסטי מציב במרכז את העצמי שהתעורר, בקשר עם השטן כמציאות אלוהית.

נגד קיצוניות, עבריינות והשחתה רוחנית

הכנסייה השטנית העליונה שואבת מזרמים אפלים, מדרך יד שמאל ומזרמים א־סיבתיים, ולכן הבהירות חיונית. אין לבלבל את הפילוסופיה של הכנסייה עם קיצוניות פוליטית, טרור, תמיכה בפשיעה או אלימות. עיוותים כאלה מבלבלים בין אופל לאכזריות ובין רוחניות של התנגדות לאידאולוגיה הרסנית. הם מבטאים כשל בתפיסה והשחתה של הדרך.

האופל שהכנסייה השטנית העליונה מכבדת אינו האופל של אכזריות לשמה. זהו האופל של חשיפה, של התנסות קשה, של אמת, של שינוי ושל מגע עם מציאויות שמעבר לנוחות הרגילה. זהו האופל שבו השקר אינו יכול עוד להסתתר מתחת לאור מחמיא. זהו האופל שבו העוסק בתרגול פוגש את מה שהוא ואת מה שהוא עשוי להיות.

לכן אתיקת האוטונומיה דוחה גם קונפורמיות כנועה וגם הרס ניהיליסטי. העוסק בתרגול אינו נקרא להיות עבריין, קנאי, פוגע או גורם של כאוס, אלא להיות מודע יותר, ממושמע יותר, בעל תפיסה חדה יותר ואחראי יותר. כל דרך שמשתמשת בלשון שטנית כדי להצדיק פחדנות, ניצול, אלימות או שנאה אידאולוגית זנחה את הריבונות עצמה שהיא מתיימרת להגן עליה.

אחריות בדיבור, בכוח ובמנהיגות

אתיקת האוטונומיה חלה במיוחד על דיבור ועל השפעה. מילים מעצבות תפיסה. תורות מעצבות את מבקשי הדרך. לשון הטקס מעצבת תודעה. מי שמדברים בשם הפילוסופיה השטנית נושאים באחריות לדיוק. לשון רשלנית מולידה הבנה רשלנית. טענות מנופחות מולידות אשליה. הבטחות שווא מנצלות אנשים פגיעים. סמכות רוחנית ללא מתן דין וחשבון נעשית שחיתות.

לכן יש לדרוש רמה גבוהה ממורים, מכותבים, מאנשי כמורה ומעוסקים מנוסים בתרגול. עליהם להבחין בין דוקטרינה להשערה, בין היסטוריה לפרשנות, בין ניסיון אישי לחוק אוניברסלי, ובין לשון סמלית לטענה שיש להבינה כפשוטה. הכנסייה השטנית העליונה יכולה לדבר מתוך אמונה עמוקה ובה בעת לשמור על יושר אינטלקטואלי. למעשה, אמונה עמוקה ללא יושר אינה עוצמה, אלא תעמולה.

גם כוח דורש אחריות. העוסק בתרגול שרוכש השפעה על אחרים אינו רשאי להשתמש בלשון רוחנית כדי לעקוף הסכמה, להשתיק ביקורת, לדרוש נאמנות אישית או לרומם את עצמו לכדי מושא פולחן. השטן משחרר; לכן מנהיגות שטנית אינה רשאית לשעבד. תפקיד המדריך הוא לחזק את יכולתו של העוסק בתרגול למגע ישיר, ולא להחליף סמכות חיצונית אחת באחרת.

אוטונומיה בקשרים ובקהילה

האוטונומיה בשטניזם תאיסטי עומדת למבחן החריף ביותר בקשרים עם אחרים. קל לדמיין את עצמנו ריבוניים בבדידות. קשה יותר לשמור על כנות, על גבולות, על אומץ ועל כבוד לנוכח תשוקה, עימות, אכזבה, אינטימיות, קנאה, נאמנות ואובדן.

בקשרים, אתיקת האוטונומיה דורשת הסכמה ברורה, תקשורת כנה, כבוד לגבולות ונכונות לקבל את התוצאות. היא דוחה רכושנות המתחפשת להתמסרות, מניפולציה המתחפשת למסתורין, תלות המתחפשת לנאמנות ושליטה המתחפשת לעוצמה. קשר הראוי לעוסק בתרגול שטני צריך להגביר את הבהירות, ולא להפחית אותה; לאתגר חולשה, ולא לנצל אותה; לכבד ריבונות, ולא לכלות אותה.

גם קהילה דורשת משמעת. קהילה שטנית אינה צריכה להפוך להמון שדורש קונפורמיות בעודו מהלל מרד, או להיררכיה של אגואים המתחרים על מידת האופל שלהם. עליה להיות nexion שנבנה במשותף: מרחב של תרגול, לימוד, טקס, מתן דין וחשבון ושינוי. קדושתה של קהילה כזאת אינה נובעת משמה בלבד, אלא מאיכות תשומת הלב, הכוונה והיושרה שהיא מקיימת.

אוטונומיה בעבודה ובמחויבויות היום־יום

הדרך אינה מוגבלת למזבח. האתיקה של העוסק בתרגול חייבת להתבטא בחיי היום־יום: בעבודה, בהבטחות, בלימוד, בכסף, בזמן, בעימות, בטיפול בגוף וביחס לאחרים. לדרך הא־סיבתית אין משמעות אם אינה משנה את אורח החיים.

בעבודה, אוטונומיה היא הסירוב להיות מתים מבפנים. היא טיפוח מיומנות, איכות וכבוד עצמי. היא הימנעות משימוש בשנאת המחויבויות הרגילות כתירוץ לעצלות. גם עבודה שאינה מושלמת או שהיא זמנית יכולה להיות זירה למשמעת. העוסק בתרגול שואל: האם אני פועל בדייקנות? האם אני עומד בדיבורי? האם אני לומד? האם אני מחזק את רצוני? האם אני נותן לטינה להחליף עשייה?

האחריות נעשית גלויה במחויבויות היום־יום. מי שמדבר בגדול על ריבונות אך אינו מסוגל לעמוד בהתחייבות חושף את הפער בין תדמית למציאות. מי שמזמן את השטן אך מסרב לבדיקה עצמית כנה הופך התמסרות לתחפושת. מי שטוען לחירות אך נותר נשלט בידי התמכרות, התחמקות, יהירות או טינה עדיין צריך לעבוד על עצמו.

אין בושה בכך שנותרה עבודה לעשות. הבושה היא בהעמדת פנים שאין עוד עבודה.

תפקיד הלימוד באתיקת האוטונומיה

לימוד הנעשה ברצינות הוא מעשה של התמסרות דתית. העוסק בתרגול לומד כדי לחדד את תפיסתו, ולא כדי לצבור אזכורים מרשימים. תאולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, תורת הטקס, פסיכולוגיה, אתיקה, מיתולוגיה ואזוטריקה מספקות כולן כלים להבחנה. ללא לימוד, העוסק בתרגול נעשה פגיע לפנטזיה, למניפולציה ולפרשנות שטחית.

הלימוד מלמד גם ענווה. ההיסטוריה של השטניזם, האוקולטיזם, הגנוסטיקה ודרך יד שמאל מורכבת. לא כל טענה מושכת מבוססת היסטורית. לא כל סמל עתיק נושא את המשמעות שעוסקים בני זמננו היו רוצים שתהיה לו. לא כל שושלת מרשימה קיימת בצורה שמאמינים מאוחרים מדמיינים. יושר אינטלקטואלי מחזק זהות דתית משום שהוא מונע מן הדרך להישען על טענות שווא.

הכנסייה השטנית העליונה מפיקה תועלת מהבחנה ברורה בין מחקר אקדמי, תאולוגיה ומסורת חיה. המחקר האקדמי שואל מה ניתן לבסס היסטורית. התאולוגיה שואלת איזו משמעות המסורת שואבת מסמלים, מגילויים, מדוקטרינות ומפרקטיקות. המסורת החיה שואלת כיצד העוסקים בתרגול נותנים למשמעויות האלה ביטוי בחייהם כיום. בלבול בין הקטגוריות האלה מחליש את העבודה. הבחנה ברורה ביניהן מחזקת אותה.

האתיקה של ידע אסור

שטניזם תאיסטי מכבד ידע אסור, אך יש להבין את הביטוי הזה בזהירות. ידע אינו נעשה בעל ערך מעצם היותו אסור. דברים מסוימים נאסרים בידי סמכות מדכאת משום שהם משחררים. אחרים נדחים משום שהם כוזבים, מזיקים או משפילים מבחינה רוחנית. על העוסק בתרגול להבחין בין השניים.

השטן כמגלה אינו מצווה על העוסק בתרגול לצרוך כל אופל ללא הבחנה. הוא קורא לו להכיר את מה שאחרים חוששים לבחון, ובכלל זה את מניעיו הנסתרים של העצמי. הידע האסור ביותר אינו לעיתים קרובות סוד אוקולטי, אלא אמת כנה: אני מפחד. אני מקנא. שיקרתי. רציתי כוח בלי אחריות. קראתי לדחף חירות. השתמשתי ברוחניות כדי להימנע מצמיחה. עדיין לא נעשיתי מי שאני טוען שאני.

ידע כזה קשה משום שהוא משנה אותנו. הוא אינו מציע קסם זוהר שקל להשיג. ובכל זאת, ערכו גדול בהרבה מאיסוף סמלים אסורים תוך הימנעות משינוי פנימי. דרך ההתנגדות האמיתית אינה פולחן של טאבו, אלא חיפוש המציאות שמעבר לפחד.

אוטונומיה, תוצאות ובשלות מוסרית

לכל מעשה יש תוצאות. זהו אינו איום, אלא עובדה של קיום בגוף. האוטונומיה בשטניזם תאיסטי אינה מבקשת להימלט מן התוצאות. היא מבקשת את הבשלות לבחור מתוך הבנתן.

בשלות מוסרית היא הקבלה של העובדה שכוונה אינה מוחקת נזק. היא ההכרה שכנות אינה מבטיחה חוכמה, וההבנה שכוח מעצים את האופי. היא היכולת להתנצל על מעשה שגוי בלי לקרוס לכניעות, לתקן כשאפשר לתקן, וללמוד בלי רחמים עצמיים. היא הסירוב גם לשיתוק הנובע מבושה וגם להתחמקות חסרת בושה.

ככל שהעוסק בתרגול גדל באוטונומיה, הוא תלוי פחות בעונש חיצוני כדי לנהוג ביושרה. הוא אינו צריך מעקב כדי לעמוד בדיבורו, פחד מגיהינום כדי להימנע מבגידה, או תשואות מן החברה כדי לנהוג בכבוד. האתיקה שלו מופנמת כאחריות שהתעוררה, ולא כאשמה שירש.

התמסרות ללא כניעות

פרדוקס מרכזי בשטניזם תאיסטי הוא שההתמסרות הדתית מתקיימת בו לצד התנגדות לכניעות. העוסק בתרגול מכבד את השטן, מזמן את השטן, לומד תאולוגיה שטנית ועשוי להיכנס לקשר רוחני עמוק עם השטן כאלוהות. אך ההתמסרות הזאת אינה דורשת את ביטול העצמי, אלא את חיזוקו.

הכניעות אומרת ״אני לא כלום; צווה עליי״. ההתמסרות אומרת ״אני בא לפני האלוהי כדי להיות באופן מלא יותר מי שאני״. הכניעות מבקשת להימלט מאחריות באמצעות ציות. ההתמסרות מקבלת אחריות באמצעות קשר. הכניעות פוחדת מן החירות. ההתמסרות מקדשת אותה.

לכן הכנסייה השטנית העליונה מבינה התמסרות כהתכווננות, ולא כקריסה. העוסק בתרגול אינו נבלע בסמכות האלוהית כנתין סביל. הוא נפתח כ־nexion, מעמיק את תפיסתו ונעשה מסוגל לשאת יותר מן הזרם הא־סיבתי. הקשר עם השטן מעצים את האוטונומיה, משום שנוכחותו המשחררת חושפת כל מה שנותר משועבד בעוסק בתרגול.

עקרונות מעשיים של אתיקת האוטונומיה בשטניזם תאיסטי

העקרונות הבאים מסכמים את הכיוון האתי של הכנסייה השטנית העליונה. הם אינם מצוות המוטלות מבחוץ, אלא עקרונות עבודה לעוסקים רציניים בתרגול:

• כבדו ריבונות. החירות שלכם מקודשת, וכך גם ריבונותם של יצורים אחרים.
• קבלו את התוצאות. אל תטענו לאוטונומיה בעודכם בורחים מתוצאות בחירותיכם.
• נהגו בכנות. דחו את הונאת עצמכם ואחרים ככל שתפיסתכם מאפשרת לכם.
• פתחו משמעת. חירות ללא שליטה עצמית הופכת לצורה אחרת של עבדות.
• חזקו את התפיסה. לימוד, טקס, שתיקה והתבוננות מחדדים את כושר השיפוט.
• כבדו הסכמה. ריבונות שטנית אמיתית אינה נבנית על כפייה או מניפולציה.
• דחו אכזריות כביטוי לחולשה. ייתכן שנדרשת חומרה; אכזריות לשמה היא השחתה.
• הבחינו בין מרד לתגובה. אל תתנו להתנגדות להפוך לאדונכם.
• השתנו במקום להציג. את הזהות השטנית יש לחיות, ולא רק להפגין.
• היו ראויים לכוח. בקשו עוצמה עם חוכמה, ולא כוח כפיצוי על ריקנות.

שאלות נפוצות

במה שונה אתיקת האוטונומיה בשטניזם תאיסטי מהשטניזם של LaVey?

השטניזם של LaVey, כפי שהוא מיוצג ב־Church of Satan, הוא בדרך כלל אתאיסטי וסמלי. הוא מתייחס לשטן כסמל לגאווה, לחירות, לאינדיבידואליזם ולפוטנציאל האנושי, ולא כאלוהות ממשית. שטניזם תאיסטי נבדל ממנו בכך שהוא מאשר את השטן כנוכחות אלוהית ממשית. עבור הכנסייה השטנית העליונה, אוטונומיה אינה רק בעלות פסיכולוגית על העצמי, אלא קשר מקודש עם השטן כמשחרר וככוח א־סיבתי. מכאן שהאחריות קשורה להתמסרות הדתית, למטפיזיקה ולחניכה, ולא רק לפילוסופיה או לסמליות.

האם שטניזם תאיסטי מלמד שמותר לאנשים לעשות כל מה שהם רוצים?

לא. שטניזם תאיסטי מלמד שחירות דורשת אחריות. אין מעודדים את העוסק בתרגול לציית לכל דחף. דחף הוא לעיתים קרובות צורה נוספת של שעבוד. אוטונומיה אמיתית דורשת הבחנה, משמעת, הכרה עצמית וקבלת התוצאות. על העוסק בתרגול לשאול אם תשוקה מבטאת רצון אותנטי או רק פחד, יהירות, טינה, כפייתיות או הונאה עצמית.

האם הכנסייה השטנית העליונה פועלת לפי כללי מוסר קבועים?

הכנסייה השטנית העליונה מדגישה הבחנה מוסרית ולא ציות נוקשה לכללים. עם זאת, אין פירוש הדבר ריקנות מוסרית. עקרונות היסוד כוללים ריבונות, הסכמה, כנות, אחריות, תרגול ממושמע וכבוד לתוצאות הממשיות של מעשינו. העוסק בתרגול מפתח מצפן מוסרי פנימי באמצעות התמסרות, לימוד, עבודה טקסית והתבוננות כנה.

כיצד האמונה בשטן כאלוהות ממשית משפיעה על האחריות המוסרית?

האמונה בשטן כאלוהות ממשית הופכת את האחריות לקשר מקודש. השטן אינו נתפס כמפתה המצדיק הידרדרות מוסרית, אלא כמשחרר החושף אשליות ודורש עוצמה. העוסק בתרגול בוחר בנוכחות האלוהי, מתוך מודעות לכך שכל מעשה מעצב את הנשמה, את ה־nexion ואת דרך ההתהוות, ולא מתוך פחד מעונש.

האם אוטונומיה זהה לאנוכיות?

לא. אנוכיות היא לעיתים קרובות תגובתית ושטחית. אוטונומיה מודעת וממושמעת. האגו עשוי לדרוש סיפוק, עליונות או שליטה, אך הרצון העמוק יותר מבקש התהוות. האוטונומיה בשטניזם תאיסטי דורשת מן העוסק בתרגול להבחין בין כמיהת האגו לרצון אותנטי. ההבחנה הזאת היא אחת המשימות המרכזיות של הדרך.

מדוע הסכמה וכנות חשובות באתיקה שטנית?

הסכמה וכנות הן ביטויים של ריבונות. אם העוסק בתרגול מכבד חירות אישית, עליו להכיר גם בחירותם של אחרים. כפייה, מניפולציה והונאה מפרות את יכולתה של ישות אחרת לבחור במודע. מעשים כאלה מחלישים את יושרתו של העוסק בתרגול ומעוותים את ה־nexion שדרכו מתפתחת תפיסה א־סיבתית.

האם השטן כמשחרר מעודד כאוס או אי־ציות לחוק?

לא. השטן משחרר מבורות, מפחד, מדוגמות כפויות ומכניעות רוחנית. אין זה עידוד לכאוס הרסני. אי־ציות לחוק לשמו אינו חירות, ולעיתים קרובות הוא חוסר בשלות. שטניזם תאיסטי מלמד שליטה עצמית ממושמעת, אחריות מוסרית וריבונות מודעת.

כיצד טקס תומך בהתפתחות מוסרית?

הטקס יוצר מגע מובנה עם הא־סיבתי ומביא את העוסק בתרגול למגע עמוק יותר עם היבטים נסתרים של העצמי. באמצעות זימון, שתיקה, נשימה, סמל והתבוננות הוא לומד לתפוס ביתר בהירות. התפיסה הזאת תומכת בהתפתחות מוסרית: היא חושפת הונאה עצמית, מחזקת את הרצון והופכת את האחריות למיידית יותר.

מהי אחריות כ־nexion?

אחריות של nexion היא אחריותו של המתרגל כסף חי בין הסיבתי לא־סיבתי. משמעותה היא שהאתיקה אינה נוגעת רק למעשים בודדים, אלא גם לטיב הישות שהאדם הופך להיות. המתרגל אחראי למצב העצמי שדרכו זורמים תפיסה, רצון, טקס וכוח.

האם הכנסייה השטנית העליונה פוליטית?

עיקר עיסוקה של הכנסייה השטנית העליונה רוחני, דתי, פילוסופי וקשור לחניכה. היא דוחה שימוש לרעה בלשון שטנית או אפלה לשם קיצוניות פוליטית, טרור, תמיכה בפשיעה או אלימות. עבודתה עוסקת בשינוי העוסק בתרגול, בפיתוח תפיסה א־סיבתית ובביטוי ממושמע של ריבונות שטנית בחיים.

סיכום: החירות כנטל מקודש

האוטונומיה בשטניזם תאיסטי אינה חירות קלה, נוחות או רשות להישאר כפי שאנחנו. היא נטל מקודש: הנטל להיות מודעים, אחראיים, ממושמעים ואמיתיים.

השטן משחרר, אך השחרור אינו בריחה מאחריות, אלא כניסה אליה. העוסק בתרגול שהשתחרר מדוגמות חייב כעת לחשוב. מי שהשתחרר מבושה חייב כעת לבחור. מי שהשתחרר מציות חייב כעת לפתח שיקול דעת. מי שהשתחרר מאלי שווא חייב כעת לעמוד לפני השטן ללא אשליות.

זהו הלב האתי של הכנסייה השטנית העליונה: אוטונומיה המחוברת לאחריות, ריבונות המחוברת למשמעת, התמסרות המחוברת לשליטה עצמית, ואופל המחובר לאמת. הדרך אינה מבקשת מן העוסק בתרגול להיות בלתי מזיק, צייתן או נוח לחברה. היא מבקשת דבר קשה בהרבה: להיות ראוי לחירות.

Ave Satanas.

מקורות וקריאה נוספת

1. The Book of the Acausal Way: A Complete Philosophical Canon of the Acausal Way, הכנסייה השטנית העליונה, המהדורה השלישית המתוקנת והמלאה.
2. Liber Acausalis: The Complete Ritual Canon of the Acausal Current, הכנסייה השטנית העליונה.
3. Asbjørn Dyrendal, James R. Lewis ו־Jesper Aagaard Petersen, The Invention of Satanism, Oxford University Press.
4. Jesper Aagaard Petersen ו־Asbjørn Dyrendal, ״Satanism״, בתוך The Cambridge Companion to New Religious Movements, Cambridge University Press.
5. Church of Satan, ״F.A.Q. Fundamental Beliefs״.
6. The Satanic Temple, “Frequently Asked Questions.”
7. Anton Szandor LaVey, The Satanic Bible.
8. אריסטו, Nicomachean Ethics, להשוואה עם אתיקת המידות ועיצוב האופי.
9. Rudolf Otto, The Idea of the Holy, על מושג הנומינוזי.
10. David Myatt, כתבים על התאוריה הא־סיבתית, physis, אמפתיה ו־pathei-mathos.