כן. השאלה המעניינת יותר היא למה התשובה מפתיעה אנשים.
בתאולוגיה הנוצרית, השטן הוא בדרך כלל היריב, ולכן ״שטני״ נעשה בקלות כינוי לאכזריות, לשחיתות או לזדון. שטניסט תאיסטי מתחיל מהנחת יסוד דתית אחרת. ההבדל התאולוגי אינו מבטל את הבעיה המוסרית הרגילה שכל אדם עדיין מתמודד איתה: מה עושים עם החירות, הבטיחות, האמון והפגיעוּת של אחרים?
איננו מגדירים טוב כציות
הכנסייה מייחסת משקל רב לאחריות אישית. פירוש הדבר שאי אפשר להצדיק התנהגות רק בטענה שמנהיג הורה עליה, שטקסט נראה כאילו הוא מתיר אותה או שחוויה רוחנית הרגישה חשובה.
אוטונומיה בלי אחריות היא רק דרך אחרת לבקש רשות. אם אתם בוחרים, אתם גם אחראים לתוצאות הבחירה.
הסכמה היא גבול, ולא מטרד
עוצמה דתית אינה מקנה זכות ללחוץ על אדם אחר. פולחן, טקס, יחסים, חשיפת מידע פרטי והשתתפות בחיי הקהילה מחייבים כולם אפשרות בחירה בעלת משמעות.
לכן הכללים הציבוריים של הכנסייה שוללים כפייה, הטרדה, התעללות, איומים ופעילות בלתי חוקית. אוצר מילים רוחני אינו הופך את הדברים האלה למעלות.
כבוד אישי הוא לרוב עניין שגרתי
בפועל, אופי מוסרי מתגלה לעיתים קרובות במעשים קטנים: שמירת סוד, הודאה בטעות, הימנעות מהשפלת אדם ששינה את דעתו, תשלום חוב, כיבוד גבול, תיקון טענה כוזבת שחזרתם עליה או הנחת אדם לנפשו לאחר שביקש זאת.
אין בכך דבר שטני ייחודי. כך פשוט נראית אחריות כשהיא יוצאת מן הדף אל החיים.
ומה לגבי ״טוב״ ו״רע״?
דתות שונות מעניקות למילים האלה משמעויות תאולוגיות שונות. איננו נדרשים לקבל תפיסה נוצרית של טוב ורע קוסמיים כדי לזהות סבל, ניצול, חוסר כנות, אומץ, נאמנות או אכפתיות.
גם איננו טוענים שלכל השטניסטים יש מערכת אתית אחת. השטניזם הרחב אינו ריכוזי. המאמר הזה מתאר את ציפיות הכנסייה, ולא קוד מוסרי אוניברסלי לכל מי שמשתמשים במילה שטניסט.
המבחן הוא ההתנהגות
כששואלים אם שטניסט הוא אדם טוב, התשובה ההוגנת ביותר היא אותה תשובה שניתן לגבי כל אדם אחר: שימו לב למה שהוא עושה כשיש לו כוח, כשאין קהל, כשהוא כועס וכשכיבוד החירות של אדם אחר עולה לו במשהו.
תואר דתי אינו יכול להכריע את השאלה הזאת מראש.